שבר בלימה



We are searching data for your request:

Forums and discussions:
Manuals and reference books:
Data from registers:
Wait the end of the search in all databases.
Upon completion, a link will appear to access the found materials.

אורות מסתובבים במבנה גבוה, מה שהופך אותו לנצנץ כמו תכשיט בחושך. זהו המגדל של אחת הספקיות הגדולות בדרום אמריקה.

אני סורק את החלונות המצוירים ומדמיין את המנכ"ל יושב בנוחות ליד שולחנו, ולא תוהה מאיפה הארוחה הבאה שלו תגיע.

אני בז למישהו הזה מכיוון שכמות הכסף שאני צריך להגיע הביתה היא שינוי בכיס שלו, והפחות שהוא יכול היה לעשות הוא לשתף.

ואז אני מביט שוב ​​ברחובות לימה, ורואה אדם עיוור מושיט פחית תמורת כסף.

לידו אישה נושאת תינוק על כתפה ושני ילדים נוספים מסתובבים ברגליה כשהיא ממכירה שקיות סוכריות קטנות. בנסיעה של 25 דקות באוטובוס אני חולף על פני עשרות גברים ונשים עניים שמנסים להאכיל משפחות ופשוט להישאר בחיים, והאשמה גוברת עלי.

עזבתי דירה בדרום ברזיל כדי לחצות את יבשת דרום אמריקה ונחתתי בבית השחי הגיאוגרפי שלה: לימה, פרו. הגעתי לנקודה שנויה במחלוקת בטיול שלי, נקודה שהייתי די בטוח שהיא תגיע אבל בשום אופן לא מוכנים לה.

אני מרושש.

ואיזה מקום בחרת! אני צועד ברחובות עיר בה רבע מהאוכלוסייה חיה בעוני, ואני חולם על חלוקות. לימה היא העיר החמישית בגודלה באמריקה הלטינית, ובכל זאת עם כיסים ריקים היא מרגישה קטנטנה וחונקת.

נסעתי באוטובוס קומבי במרכז העיר (26 סנט) ועצרתי בכנסיית נצרת. היותו לא אדם דתי, מתפלל לעזרה נראה כמוצא אחרון.

גבר ללא רגליים יושב על מגרש מחוץ לכנסייה ומטלטל צלחת של שינוי רופף. הסורג מפלט ריח מחריד ועוברים ושבים עוברים מהר יותר כדי להימנע ממנו, מתעלמים מהאדם חסר הרגליים.

הבניינים והרחובות סביבנו עצובים: הירוקים והאדומים שלהם התעמעמו בשכבה עבה של פליטה של ​​רכב, והמרזבים גלים על שקי ניילון.

אין נשימה של אוויר צח בחלק זה של העיר; לא היה לי אחד מאז שהגעתי.

זה כל כך רועש שאני כמעט לא שומע את גניחותיה של גברת שיושבת ליד הצלב. יש לה שיער לבן שלג, המנוגד בצורה מוחלטת לעורה החום-אדמדם, המקומט כמו שמיכה שנזרקה משנות הסבל הנראה לה.

היא לא מרימה יד או אפילו מושיטה יד. היא פשוט יושבת וגונחת.

לפני כעשר שנים ציין את סוף הסכסוך הפנימי הגרוע ביותר של פרו בעידן המודרני.

בעקבות הפיגועים הגוברים בטרור ומאמצי התנגדות, יחד עם משבר כלכלי לאומי קשה, ברחו אזרחים מהעמקים וההרים לעיר החוף כדי לחפש מקומות עבודה, מזון ומקלט.

לרוע המזל, לימה לא הייתה מוכנה לקבל כשני מיליון תושבים חדשים, והדבר הביא להתפתחותן של עיירות גרועות בעניות העיר, והרבה פיות להאכיל.

זה ברור מדי אם ביליתם חמש דקות בלימה.

לשכונות העוני המעקפות את מטרופולין המדברי חסרים מים זורמים וחשמל. המקלטים עשויים קרשים מעץ ואדמה מאולתרת, והתברואה כמעט ולא קיימת.

תוחלת החיים של ילד שנולד באזור זה של לימה היא פחות מעשר שנים מאלו החיים בעולם המפותח.

נוסף על כך, האבטלה בלימה היא בערך עשרה אחוזים, ונאמר כי 50 אחוז מהאנשים אינם מועסקים.

והגרינגה זקוקה למשרה.

בחור אחד הציע לי לעבוד כנערת המאפה שלו לקחת בהכנעה את העוגות שלו לרחובות לימה. הוא משלם "ממוצע", ​​שמסתכם בפחות מ- 200 דולר דולר לחודש עבודה במשרה מלאה.

כרטיס הטיסה שלי יעלה 800 $ והבהלה מתחילה להיכנס. אני מחליטה לקחת נשימה בפארק באזור הנחמד של העיר.

יש גבר בחליפה עסקית שקורא את העיתון לצידי ושותה סטארבקס. אישה בבלוטות 'נוהגת לעבור במרצדס שלה. קבוצות של סטודנטים לבושים היטב מתיישבים במסעדה קלאסית.

העושר של אנשים אחרים מתחיל להטריף אותי.

פתאום אני מבין את הרצון לגנוב, וכל הדאגות שהיו לי להגן על הדברים שלי בזמן שטיילתי תרמילאים, מגיעים מיד למעגל מלא וסטרו לי בפרצוף.

לימה ודאי לא בלי עושרה.

למעשה, אפילו עם ההאטה הכלכלית העולמית, הכלכלה הפרואנית נמצאת במגמת עלייה. בכל רחבי העיר נקרעים הרחובות ונפרסים מחדש, בניינים חדשים מחליפים בניינים מתפוררים ופארקים הראויים לפרבר ניו אינגלנד מונחים באזורים המסוכנים ביותר במרכז העירוני.

הממשלה משתמשת בכלכלה המשתפרת בכדי להביא שינויים בחלקה החיצוני של לימה, ובכל זאת אין לה תוכנית לארבעת מיליון האיכרים המרוששים המחפשים חיים טובים יותר.

אני לוקח קומבי נוסף לחלק אחר בעיר. בתחנת תנועה, ילד מלהטט במקלות אש בין האורות הירוקים. הוא לא יותר מעשר ויש לו כישרון של מבצע קרקס. במהירות הוא רץ ממכונית לרכב ודופק על חלונות, בתקווה לכל מה שהוא יכול להשיג. על האור הזה הוא לא מקבל דבר.

מצאתי עבודה התנדבותית המאכלסת אותי ומאכילה אותי תמורת סכום נמוך, והפיתול מתרופף מעט.

יום אחד קבוצת המתנדבים מחליטה לחקור את לימה. אנו מבקרים באתרים והמוזיאונים ההיסטוריים, אוכלים את המזון הזול שלו ודפדף בשווקים שלו.

לכל אורך הדרך אני מאוכל במחשבות על כסף. אני מוצא את עצמי מזלזל בתיירים בוטים שמבלים ללא בושה. אני מקנא בכאב על אנשים שנראה שיש להם הכנסה פנויה, או שיש להם הכנסה כלשהי לצורך העניין.

>

חברי לעבודה רוצים לאכול במקום שהמליץ ​​על ידי לונלי פלאנט, ואני היחיד שלא יכול להרשות לעצמו את זה.

עדיין הדולר הזוגי בחשבון הבנק שלי הוא יותר ממה שיש לילד שמחוץ למסעדה. לבושו מרופט ופניו מסומנים בעפר, והוא מתועף כשראשו בין רגליו.

מהדירה שלי במרכז לימה, אני חושב על הילד ההוא בזמן שאני צופה בחשבון הבנק שלי מתדלדל.

אני מבין איזה גורל ביד מזל עשה לי בכך שאני מצליח למצוא מקלט ואוכל בעיר מוזרה, ואילו פרואני יליד עשוי להיות לחוץ קשה לשמור על קורת גג.

כשאני צופה ברחוב עמוס של אנשים שמרוויחים את לחםם היומי, יש לי שלוש משאלות: אני מקווה לעזור לאנשים הפרוסים האדיבים, אני מקווה ללמוד משיעורי החיים האלה, ואני מקווה לעשות את הכל בסיום טוב.

שמעת על שפיכות הדמים בפרו?

ב- 6 ביוני 2009 נהרגו עשרות בני אדם בגלל שדות נפט שנוי במחלוקת באמזונס הפרואני. יש לנו את הסיפור כאן באתר שלנו.

לפרספקטיבה של מטייל אחר על לימה, עיין ב"הגעה בלימה ", חלק מסדרות דפי היומן במחברת המטייל.


צפו בסרטון: תחילת קרב עמק הבכא חלק א


הערות:

  1. Thorndike

    אני חושב שלא.

  2. Ubadah

    הפוסט שלך גרם לי לחשוב * נשאר לחשוב הרבה * ...



לרשום הודעה


למאמר הקודם

5 סרטוני נסיעות מדהימים בזמן

למאמר הבא

בצד השני של העולם מישהו מחכה לך.