גלים וזרימה: מעבר להתחלות וסיומות


כאשר כריסטין גרווין עוזבת אותה לחופשה, היא תוהה אם אנו אי פעם לא נוכל להרגיש אובדן כשמשהו בחיים שלנו נגמר.

לעיתים רחוקות לעבור דירה זה דבר קל. לפחות עבורי.

לא משנה כמה אני אוהבת לטייל, לא משנה כמה ממהר אני יוצאת מלדרוש ממטוס על אדמה שלא קמה לפני כן את דרכה בין חריצי הסוליות שלי, עוברת חזרה למטוס כדי ללכת לאנשהו אחרת תמיד משאיר אותי עם תחושת אובדן.

אפילו ביום ההודיה כשהתבוננתי במראה האמבטיה בבית הורי כששטפתי את ידי, הוחזרתי לתחושה הנושכת ההיא שחשתי שעזבתי את ביתם לאחר ביקור חג המולד לפני שנתיים. ואני אפילו לא קרוב להורים שלי.

וכך להיפטר מהעריכה של BNT, שעשיתי במשך 21 החודשים האחרונים של חיי, זה בהחלט מריר. אני עדיין אהיה בסביבה מטאדור, ואמשיך לתרום מאמרים מדי פעם כדי להישאר בשיחה 'מה לעזאזל כולנו עושים כאן?'. אבל אני מניח שכולנו נצטרך לקחת איתנו אפילו את הרעיון הקל ביותר כי נחסר לנו משהו חשוב כשאנחנו הולכים לכיוון חדש.

ואז שוב, אני מניח שבסופו של דבר נפסיד משהו כמעט בכל יום.

החוקרים הגדולים לאורך הזמן נאלצו לעתים קרובות לעזוב את משפחתם ואת כל מה שידעו מאחור, אולי לצמיתות, כדי לעקוב אחר נטיותיהם (ולבבותיהם); גם אם רק נעביר עיר ממקום שגדלנו, אנו לוותר ניגש לבית החבר הכי טוב שלנו, משתף כוסית שרדונה בשעות אחר הצהריים המאוחרות עם הגברת סטניון החכמה אך המשוגעת ונשען על קליפת העץ החלקה ברחוב.

ואז שוב, אני מניח שבסופו של דבר נפסיד משהו כמעט בכל יום. לבזבז כסף, לסיים שיחת טלפון עם חבר, להתבונן בילד הולך ליום הלימודים הראשון שלהם. לחוות את מותו של אב. סיומות הם חלק מכל מה שאנחנו עושים, גם כאשר הצד האחורי הוא התחלה חדשה והשראה.

מחזורי החיים

וזה בדיוק זה - ייתכן שהכסף קנה את המחשב עליו תכתוב את הספר הראשון שלך; שיחת הטלפון יכולה הייתה להיות ההשראה לעבודה על פרויקט חדש יחד; היום הראשון של הילד בבית הספר הוא לעתים קרובות מבוא טקסי לשלב הבא בחייהם, אפילו כשהם משאירים את ילדותם מאחור. חיים שנסחפים אט אט מעיניו של אדם אהוב יכולים להיות משמעות לשלום.

כל מהלך שאנו מבצעים עטוף במחזור של התחלה וסיום, עם אמצע שמשתנה בהתאם למה שאנחנו אמורים 'להגיע' מאותו סיטואציה. נישואין עשויים להימשך 20 שנה, בעוד שגרים בדירה קטנטנה בהליכה בקומה הרביעית בהארלם עשויים להימשך חצי שנה. או להפך.

אני לא מתכוון לומר שזה אף פעם לא שווה להיות עצוב בגלל הסופים כי הם תמיד מביאים גל גאות ושפל של אנרגיה ותנועה טרייה. כי לפעמים עלינו להיות עצובים, ממש עצובים, בגלל שאבד משהו. לפעמים עלינו לבכות ולזרוק אגרוף לחומה ולהתחנן ולהתחנן ליקום שזה לא יקרה, פשוט להחזיר אותנו למקום שהיינו, זה כואב כל כך, למה מגיע לנו?

או שהסיומים האלה יכולים לגרום לנו להיות מאושרים מאוד. אולי קצת משניהם.

כשאנחנו יכולים, לפסוע אחורה ולראות את המחזור למה שהוא, שבקרוב יהיה משהו חדש, ובשלב מסוים שיהיה ישן, מוריד מעט מהלחץ.

אבל כשאנחנו יכולים, לפסוע אחורה ולראות את המחזור למה שהוא, שבקרוב יהיה משהו חדש (אם הוא כבר לא שם) ובשלב מסוים שהוא יהיה ישן, וזה ייגמר ויביא משהו חדש שוב, מוריד מעט מהלחץ. אולי מאפשר קצת יותר קלות.

וכך, כשאני מקלה על דרכי לפרויקטים אחרים שכבר התחלתי, אני נפשית (וגם פיזית, באמת, עם כתיבת זה) סוגרת שלב בחיי שהיה יותר ממה שהמילה 'חשוב' יכולה לתאר. זה ראה אותי דרך העיסוק בכתיבה שלי ברמה שונה ממה שהייתי חושב שאפשר לפני 21 החודשים ההם. זה קשר אותי עם אנשים שהתחלתי איתם עם כמה מהפרויקטים החדשים האלה, כאלה שנמצאים עוד יותר עמוקים בקנה אחד עם מה שאני מאמין שאני כאן לקראת הסיבוב הזה.

זה נתן לי פרספקטיבה על המחזור, ואיך להכות במקום ההוא שהם מכנים זרימה.

תודה שקראתם במשך כל אותם חודשים.


צפו בסרטון: ברבי ישראל קמפיין דמות לחיקוי- ענת ליליאור


למאמר הקודם

האם שינויי אקלים הם דת?

למאמר הבא

החשיבות של 'זמן שקט' במהלך נסיעות