בריחה מעיראק: משפחה מוסלמית מוצאת נחמה ברמדאן



We are searching data for your request:

Forums and discussions:
Manuals and reference books:
Data from registers:
Wait the end of the search in all databases.
Upon completion, a link will appear to access the found materials.

עלון עפיפונים צעיר בספר עדן / מחבר צילומים

בביקור בתימן מוזמנת שרה שרוד לארוחת ערב מאירה עם משפחה עירקית.

עברו כמה דקות לפני 6 והאור בעיר הנמל עדן בדרום תימן מתחיל לדעוך.

כשהשמש שוקעת מאחורי מצוקים משוננים, העיר נושמת נשימה עמוקה ומלאת גוף. פיה נפתח לרווחה, שפתיה נמתחות דקות וכבהמה גדולה ובלתי מזיקה היא מוצצת את כל האנשים לבטנה החמה והבטון.

תוך שניות הרחובות ריקים. דלתות פלדה נעוצות בבורג, משחקי כדורגל מתקצרים ועפיפונים משוכים במהירות מהשמיים. נשים נעלמות לבתיהן וגברים מתפרנסים למסעדות קטנות וצפופות.

שום עננים כהים לא מרקיעים את השמים האפורים; שום רעש של רעמים לא מאיים מרחוק.

אוכלוסיית עדן מונעת בתוך הבית על ידי צליל של עשרות על עשרות רמקולים. מסגדים הפזורים על פני העיר מתפרצים לסוג של שיר שאינו מוזיקה או מזמר, לא יפה או מכוער אלא מדהים ושולט.

ממוט העיניים הציפורי שלי 500 מטר למעלה על עמוד שדרה של הר געש נכחד המקומיים מכנים מכתש, הצליל מחריש אוזניים. זה מתרחש מעל קירות המכתש ומתנגש באוזן הפנימית שלי כמו סערה גדולה ומשגשגת, "אלוהים גדול, אלוהים גדול. אני מעיד כי אין אלוהים מלבד אללה. "

זו קריאת הערב לתפילה.

כוחה של האמונה

זה הרמדאן, החודש השמיני ללוח השנה האסלאמי, מוסלמים בכל רחבי העולם מפגינים את כוח אמונתם באמצעות איפוק.

עדן הוא כמו גרסה ערבית לקוני איילנד: עיר ליד הים שאינה ישנה לעולם, עמוסה במחזה והפתעה.

בעדן אנשים לוקחים את הלגימה הראשונה של מים קרים מאז עלות השחר. הם נהנים מפינוקים מיוחדים כמו כדורי לחם של תפוח אדמה רך, פודינג שמנת, סמוסות פריכות בבשר ובשר תמרים רכים וסוכרים.

מוסלמים לא רק שאינם צורכים דבר בשעות האור במשך חודש אחד, הם גם עושים כמיטב יכולתם להתנגד למחשבות והתנהגות לא חוקיות, לקרוא את הקוראן כולו ולפעול בנדיבות כלפי אלה שיש להם פחות.

כאשר הקולות מופיעים שוב, "ממהרים לתפילה, ממהרים לתפילה," נשים מפנות את הספלים והצלחות ומניחות את שטיחי התפילה שלהן.

גברים מנגבים את הפירורים משפתיהם, שוטפים את השומן מהידיים והראש שלהם למסגדים.

עיר ליד הים

עדן הוא כמו גרסה ערבית לקוני איילנד: עיר ליד הים שלעולם לא ישנה, ​​עמוסה במחזה והפתעה.

במהלך הרמדאן מקובל לקצר את הצום על ידי הישארות באיחור; בעדן השינה האופיינית היא ארבע בבוקר. כל הלילה אנשים מסתובבים בכלי אוכל, בנים משחקים בבריכה ברחוב וגברים זקנים ערומים למחצה מתחזים כמו חתולים על ריבועים קטנים של קרטון.

אני פוגש את נאדה בזמן שנסע באוטובוס ביום הראשון של הרמדאן. כשאנחנו חוצים נוף סלעי וירוק, הנוסעים מתחילים לסדר אוכל על שולחנות הפלסטיק הקטנים המחוברים לכיסאות שלפניהם.

כאשר השמש כבר לא נראית מאחורי צוקים נמוכים, מתגלה סכסוך כששני נוסעים מתחילים לאכול ואחרים אומרים שזה מוקדם מדי. מישהו צועק לנהג להפעיל את הרדיו וכל ספק מתעורר כאשר הקריאה לתפילה מתנפצת על גלי האוויר.

כולם מסבים מעט ממה שהם הביאו, סכום לא פרופורציונאלי שנאסף עלינו. האוטובוס עוד מעט חי עם פטפוטים וצעקות של "רמדאן!" ו"אלוהים נדיב. "

אישה בגיל העמידה שלפנינו פונה לחברתי ושואלת אותו על הספר שהוא קורא. זה נקרא "תחיית השיעה". היא רוצה לדעת מדוע אמריקאי קורא את הספר הזה.

"יש לך שאלות על השיעה?" היא שואלת, "אני יכולה לספר לך את הסיפור האמיתי של השיעה."

בריחה מעיראק

נאדה היא מהנדסת עירקית שעברה לתימן לפני 7 שנים עם בעלה ושני בניה כדי לברוח מסדאם, שבזה גלוי לכת השיעית.

הם השאירו אחריהם בית שבנו אט אט על גדות הפרת במרכז בגדאד. סדאם חשש כי ככל שהרוב השיעי יכול להפיל אותו ביום מן הימים ואת ממשלתו הנשלטת על ידי הסונים, כך הוא גזל מהם את הכוח הפוליטי והרג אותם על ידי האלפים.

סדאם חשש שככל שהרוב השיעי עלול להפיל אותו ביום מן הימים, כך הוא גזל מהם את הכוח הפוליטי והרג אותם על ידי האלפים.

הם נאלצו לעזוב את עירק, הסביר נאדה, אך מעט הם ידעו שבקרוב זה יהפוך למסוכן הרבה יותר ושהבית המשפחתי שלהם יהיה רחוק מהאזור הירוק.

"בוא לבית שלי מחר," היא אומרת, "8 בערב."

ישנם 12 בנייני דירות לא מסומנים זהים בשורה על גוש נאדה. ילד עוזר להבין איזה מהם הוא מספר 10. כשאנחנו דופקים על דלתה הדחיפות בקולה מושכת אותנו פנימה:

"איך הכרת את הבניין?" היא שואלת.

"אמרת לנו מספר 10, שאלנו ילד ברחוב."

"איזה ילד?" היא יורה לאחור.

"סתם ילד!"

יש לה סיבה להיות לא נוח סביב אמריקאים. בהמשך היא מגלה שבנה צעק עליה באותו אחר הצהריים, "האמריקנים כובשים את המדינה שלנו ועכשיו אתם מזמינים אותם לבית שלנו!"

הם מדריכים אותנו לסלון שלהם שם אנו יושבים ומתבוננים בזמן שהיא ובניה מוציאים צלחת אחר צלחת של פינוקי הרמדאן.

זמן קצר לאחר שהתחלנו לאכול השיחה הופכת למלחמה. הם מסבירים שמאז הכיבוש הם ושכניהם הסונים נקלעו זה לזה. מרירות זו לא הייתה קיימת תחת סדאם; כעת עירקים הורגים עירקים אחרים בפעם הראשונה.

"זו לא אשמתך"

הם חזרו לבגדאד לבקר משפחה בשנת 2005. בנה הצעיר, ריאד, נתפס על ידי חיילים אמריקאים במהלך פשיטה. הם החזיקו אקדח בראשו ואיימו להרוג אותו.

איכשהו הם הצליחו להוציא אותו מהחיים אבל משפחתו עדיין מגינה עליו מאוד. הוא היחיד בחדר שלא דובר אנגלית ומקנא במיוחד שאחיו הגדול והיפה תואר מקבל יותר זמן אוויר.

נאדה מפצירה בי לנסות ולדבר איתו ערבית ואני איכשהו מוציא כמה משפטים שהרוויחו קשה.

באותו הרגע ממש, בתוך כל ההמולה, עולה בי שזו הפעם הראשונה שלי שישבתי סביב שולחן עם אנשים עירקים. אני אומר להם שבכל יום אני מתבייש במה שהמדינה שלי עשתה למדינה שלהם.

"זו לא אשמתך", הם אומרים בחינניות, "אנחנו יודעים שהממשלה שלך לא מקשיבה", אבל אז נופלת דממה שאיש מאיתנו לא יכול לעמוד בפיתוי, כל אחד ספוג במחשבות שלנו.

אבל ריאד לא יכול לחשוף את מצב הרוח הקודר לאורך זמן. בקרוב הוא צוחק סביבו, חוקר אותנו בתרבות הפופ האמריקאית. הוא מתגרה בנו מכיוון שאיננו יודעים את שמו של מדליסט אמריקאי אולימפי-כוכב הזהב האחרון, מייקל פלפס.

"בטח אפילו לא ראית את התמונה שלו," הוא צוחק עלינו ומטלטל מולנו מגזין ספורט. "תגיד לי את האמת, ראית את התמונה שלו?"

אני אחזור לתימן

החופים הלבנים והחוליים ממש מחוץ לעדן מתיישבים על ידי אלפי סרטנים. שקופים ומהירים, הם אורגים ורוקדים לאורך החוף הכחול והרגוע.

מעירק שנקלעה המלחמה לרחובות עדן החמים והקפואים, אנשים מחזיקים את אותן מסורות.

למחרת בבוקר אני מתעורר לקול תפילת הזריחה הפוצצת דרך חלוני. אני יוצא למרפסת ורואה עשרות גברים הולכים כמעט בתיק לכיוון המסגד.

אני נושם את היופי השקט של רחובות מאובקים ומסגדים עם כיפת טורקיז, אני מצלם סצנות דומות המשוכפלות בכל רחבי העולם: זריחה מעל רחובות ריקים, רמקולים מטשטפים את הקריאה לתפילה, גברים זולגים למסגד.

רמדאן סורג אינספור קהילות למארג הדוק; קהילות שלפחות לא היו בהן הרבה דברים משותפים. מעירק שנקלעה המלחמה לרחובות עדן החמים והקפואים, אנשים מחזיקים את אותן מסורות בחיים.

אני צופה בגברים היוצאים מהמסגד וחוזרים הביתה לישון ואז אני מפנה את הגב לשמש. יום חדש של הרמדאן החל.


צפו בסרטון: אחרוני הקהילה בעיראק-סלימה אלמנת פואד גבאי זל The last Jews of Iraq-Salima Gabbay


למאמר הקודם

הערות על רוחות הרפאים של אנג'ונה, גואה

למאמר הבא

גרנד סנטרל נהיה ירוק יותר