מכתב מדרום קרוליינה



We are searching data for your request:

Forums and discussions:
Manuals and reference books:
Data from registers:
Wait the end of the search in all databases.
Upon completion, a link will appear to access the found materials.

הדואר האלקטרוני הראשון שקראתי כשפיטרתי את המחשבים הניידים ב- NPR היה מחברתי עמי, המתגורר בעיר מגוריי ספרטנבורג בדרום קרוליינה. היא שיתפה אותי בחוויה שלה בבחירות 2008 ונתנה לי אישור לשתף את המסר שלה כאן:

לפני שבועיים בילינו ערב עם אישה מארגנטינה. כששאלנו אותה איך בסופו של דבר בספרטנבורג היא נתנה לנו ש"מי לעזאזל יודע!?! " סוג של משיכת כתפיים וניעודי הראש. כששאלנו אותה אם ההחלטה לעבור לכאן הייתה טובה היא ענתה שהיא תצטרך לחזור אלינו על ההחלטה ההיא, בהמתנה לתוצאת הבחירות היום. ואז הוסיפה שהיא מתנדבת שעות מזמנה במשך מספר החודשים האחרונים ועזרה לתושבים מקומיים בקהילה זו להירשם להצביע. היא, עצמה, אינה זכאית להצביע היום. היא אישה מקצועית, במדינה זו כחוק, תורמת לבריאותה ולרווחתה של העיירה הקטנה והמוזרה הזו, ולמרות שהיא לא יכולה להציע הצבעה היום, היא הבטיחה שמאות אנשים אחרים יעשו זאת.

בשבוע שעבר אבי הלך לנסות להצביע. הייתה לו אישור להצביע בתחילת השנה. הוא עזב את העבודה כל יום, יום אחד בבוקר, יום אחר אחר הצהריים ויום אחר בערב לנסות להטיל את ההצבעה שלו. אבי לוקח את ההצבעה ברצינות רבה. הוא מאמין לחלוטין בזכותו להפיץ את דעתו ומצפה שהיא תספור. ובכל יום, במקום הקלפי שנקבע לו פתוח לבוחרים מוקדמים, הוא התרחק מכיוון שהתור היה כה ארוך עד שהוא לא היה מסוגל לחכות לו.

סוף סוף הוא הצביע ביום שישי. הוא עמד בתור במשך 3 שעות. הוא אמר שהוא נהנה מזה. אבי שונא לחכות. והוא אמר שלא אכפת לו אפילו רגע אחד מזה.

הבוקר קמנו הרבה לפני שהשמש קמה. הרבה לפני שנפתחו הסקרים בשעה 07:00. התגלגלנו מהמיטה, תפסנו בגדים חמים, נעליים נוחות, זוג מגזינים, בר גרנולה ובקבוק מים. התלוצצנו שאולי אנחנו הולכים קצת על ההכנות שלנו. העיירה הקטנה הזו לא ידועה בדיוק בזכות ההצגות הבריאות ביותר. לפני שהספקנו לראות את הכנסייה בה הוטל עלינו להצביע יכולנו לראות את המכוניות. בכל מקום. (ריחמתי על בעלי העסקים הקטנים שמסביב שלא עמדו בסיכוי להיכנס לחניונים שלהם היום). צחקקנו עוד קצת, אבל הפעם בקצת יראת כבוד, עם קצת הערכה, עם קצת תקווה, ומלמלו בשקט "אמן."

עמדתי בתור שעתיים וחצי הבוקר. עם עליית השמש. בבוקר הקריר והלח. וכשאנשים הציגו את עצמם ושיתפו את העיתון והתעו על כוס הקפה שהם מייחלים שהביאו איתם, לא יכולתי שלא לחייך.

צילום: ברק אובמה (המפקח היצירתי של פליקר)


צפו בסרטון: Why Did the Democratic South Become Republican?


למאמר הקודם

הערות על רוחות הרפאים של אנג'ונה, גואה

למאמר הבא

גרנד סנטרל נהיה ירוק יותר